אתם לא צריכים שמישהו ישכנע אתכם שלילד יש פוטנציאל

גם על המגרש וגם בחיים

יש לו את זה. המאמן, המורים, אתם - כולם יודעים ואומרים:

"יש לו מלא פוטנציאל, הוא פשוט צריך להגשים אותו בלי פחד."

אבל ברגע שהשופט שורק במשחק או באימון - הילד מתחלף.

פתאום הכדור "שורף לו ברגליים". הוא מתחבא מאחורי שחקנים כדי לא לקבל מסירה.

מהסס, עושה הכל רק כדי לא לטעות. ואתם יושבים ביציע, רואים אותו דועך ומחסירים פעימה.

ואז מגיע הרגע הקשה: הנסיעה הביתה.

דממה באוטו. הוא שם אוזניות, משפיל מבט לטלפון ובונה חומה.

ואתם מנסים לעודד אותו, בכוונה הכי טובה בעולם. שואלים "למה לא בעטת?"

או מנחמים "לא נורא, משחק הבא יהיה יותר טוב."

אבל הוא לא שומע עידוד. הוא שומע ביקורת.

עונה בקוצר רוח, מסתגר, או מתפרץ. וברגעים האלה האוויר באוטו או בבית נהיה דחוס.

ובמקום שהכדורגל יבנה לו חוסן מנטלי - הוא שובר אותו.

וזה שוחק, גם אותו וגם אתכם.

כי בינינו? לא אכפת לכם אם הוא יהיה מסי הבא. אתם לא הורים שרודפים אחרי גביעים.

אתם רק רוצים לראות אותו מאושר, משגשג ובונה כלים לחיים.

לראות אותו נהנה מהמשחק, מתמודד עם כישלון בלי להתפרק

וחוזר הביתה עם עיניים נוצצות - גם אם הקבוצה הפסידה.

 למה הפסיכולוג והשיחות לא עוזרים?

(כאן אני מצטרף לקבוצה שלכם)

בואו נשים את זה על השולחן: הילד לא צריך "טיפול".

מבחינתו פסיכולוג או מאמן מנטלי בלבד, זה להודות שמשהו אצלו דפוק.

וזה רק מתקבע.

וכשאתם מנסים לייעץ? הוא שומע ביקורת.

הוא צריך גישה אחרת לעקוף את החומה הזאת.

אני קורא לזה "בגובה הדשא".

אני לא מגיע כמטפל שמחפש בעיות אצלו בנפש,

אלא כמאמן כדורגל שבונה איתו כלים של חוסן דרך המשחק עצמו.

אנחנו לא יושבים על ספה וכוססים ציפורניים, אנחנו עובדים תכל'ס.

כותב לכם מהלב - ומניסיון:

החוויה עצמה בונה את הביטחון, החוסן והכלים המנטליים - ולא השיחות.

במקום לשאול "למה אתה מרגיש חסר ביטחון?"

אני מלמד אותו מה עושים ב-3 השניות אחרי איבוד כדור.

וזה לא טכני. זאת פעולה שבונה ביטחון - בלי שהוא מרגיש "מטופל."

אנחנו בונים לו חוסן מנטלי במסווה של טקטיקות כדורגל:

איך מרימים ראש אחרי טעות, איך מנהלים לחץ מול יציע, ואיך הופכים פחד לדלק. והקסם?

הכלים לא נשארים על המגרש. הילד לוקח אותם הביתה, לבית-הספר ולחיים.

אבל אוהד, ניסינו כבר הכול…

למה שזה שדווקא זה יעבוד?

אני יודע שניסיתם שיחות נפש באוטו וגם "לתת לו ספייס".

ניסיתם לצעוק. ניסתם לחבק. אולי אפילו שלחתם אותו לעוד אימונים אישיים או לפסיכולוג…

אבל הילד עדיין נכנס למגרש והביטחון בורח,

והוא לא בונה את הכלים המנטליים שאתם רוצים לראות אצלו.

וחשוב שתבינו: זה לא אשמתכם ולא אשמת הילד.

זה קורה כי רוב הפתרונות מפספסים את המטרה. כי הם לא נוגעים בשורש הבעיה.

מלכודת האימון הטכני:

האינסטינקט הוא לשלוח את הילד לעבוד על הבעיטה. אבל זאת טעות.

הבעיה אף פעם לא ברגליים, היא בראש.

לשים פלסטר על פחד מנטלי זה לא עוזר ברגע האמת.

מלכודת "הזמן יעשה את שלו":

זאת ממש סכנה. הזמן לא מרפא פחד, הוא מקבע אותו.

מה שמתחיל כ"חשש לבעוט," הופך מחר לדפוס של הימנעות.

ואת זה אנחנו עוקרים מהשורש, כי זה הופך לזהות לכל החיים.

מלכודת הפסיכולוג:

מניסיון - זה גורם לילדים להרגיש שמשהו אצלם לא בסדר.

כאן אנחנו מתקשרים בשפה של הדשא - ובונים הכול משם.

מלכודת ההורה (קשה, אבל קריטי):

אתם לא המאמן המנטלי שלו. נקודה. הוא אוהב ומעריך אתכם יותר מכולם.

אבל מולכם הוא מחוייב ומוצף רגשית. כל עצה נשמעת לו כמו ביקורת.

הוא חייב דמות חיצונית - ולא את מי שמכין לו סנדוויץ' ודואג לצרכים שלו.

בדיוק בגלל זה...

פיתחתי את הגישה של "דרך הדשא" -

שעוקפת את כל הפתרונות האלה, לא דרך הראש. דרך הרגליים.

כאן חשוב להבין: זה לא חוג.

זה תהליך מהפכני שבניתי כדי לייצר שינוי שנשאר לכל החיים.

כמו שהבנתם, אני לא מחפש למלא את היומן, כי כל ילד מקבל אותי כתף אל כתף לאורך כל הדרך עם:

👈 יומן פתוח לגמרי כל הזמן

👈 ליווי מלא וגישה מלאה בוואטסאפ ובטלפון

👈גישה להדרכות מלאות מהמאגר האישי שלי

👈והכי חשוב: את הלב שלי - עד שזה עובד

אז אם אתם רוצים לשריין לו את המקום הזה

ולוודא שהוא מקבל את הליווי הצמוד:

בואו נעלה לשיחת התאמה ומיקוד, קצרה ובלי התחייבות.

נבין מה תוקע את הילד ונבדוק אם הגישה שלי היא בדיוק מה שהוא צריך כדי לפרוץ את המחסום.

רגע לפני שאני חוזר אליכם 

חשוב להבין שהליווי האישי שלי לא מתאים לכל אחד

כמו שהבנתם...

הליווי הזה דורש ממני משאבים עצומים של זמן ותשומת לב ואני מחויב לכל ילד עד הסוף.

מה שאומר שאני עובד רק עם מי שבאמת מתאים ואני יכול לעזור לו.

אז זה לא מתאים אם:

הילד לא באמת רוצה את זה - ואתם גוררים אותו לכדורגל והוא עושה את זה כדי לרצות אתכם.

אתם מחפשים פתרון קסם ומצפים שהוא יגיע לליגת האלופות תוך 4 חודשים - בלי שהוא יעבוד.

אתם המאמנים ביציע, צועקים מהקו, מקללים שופטים או לוחצים על הילד - הגישה שלי מתנגשת בזה (כאן אנחנו פותרים לחץ, לא מוסיפים אותו).

אתם מצפים לפתרון של בעיות רפואיות או פסיכולוגיות - אני כאן כדי לבנות כלים לחיים ולא מחליף פסיכולוג או רופא.

אבל זה מתאים לילד שלכם בדיוק אם:

אתם יודעים שיש לו ניצוץ ופוטנציאל - ורוצים לראות אותו שובר חסמים ומתפתח.

הילד רוצה להשתפר ובוער בו רצון להצליח - ואתם רוצים לעזור לו להוציא את זה החוצה.

אתם מוכנים לשחרר - ומבינים שמישהו שמדבר בשפה שלו יעזור לו לבנות ביטחון, חוסן מנטלי, אחריות ויוזמה אישית

הליווי שלי מתאים להורים שרוצים לראות את הילד פורח על המגרש ובחיים

ומבינים שצריך מישהו מבחוץ שמדבר איתו בשפה שהוא שומע - דרך תנועה וכדורגל.

תחשבו על זה:

איפה הילד יהיה בעוד שנה מהיום?

דמיינו את השנה הקרובה.

היא יכולה להיראות כמו השנה האחרונה:

לחץ בבטן, מבטים מודאגים ושתיקות רועמות באוטו.

אבל היא יכולה להיראות אחרת לגמרי.

בעוד 4 חודשים הוא עולה למגרש.

הגוף שלו לא מתכווץ. הראש שלו למעלה. הוא דורש את הכדור.

האם הוא עושה טעויות? ברור שכן.

אבל במקום לקבור את הראש בדשא הוא מרים את הראש ומנהל את הלחץ.

הוא כבר לא מתוסכל.

ודמיינו את הדרך הביתה: הוא נכנס לאוטו, זורק את התיק ופשוט…

מדבר. צוחק, מנתח את המשחק בבגרות.

הכדורגל חוזר להיות מה שהוא אמור להיות: מקור להתפתחות, ולא למתח.

ולא, אני לא מבטיח שהוא יהיה השחקן הבא בריאל מדריד (למרות שהסיכויי מזנק).

אני מבטיח לכם משהו הרבה יותר חשוב: ילד בטוח בעצמו,

שיודע להתמודד עם החיים, עם כישלונות והצלחות - ושיש לו ניצוץ אמיתי בעיניים.

אז אם בחרתם באפשרות השניה: אנחנו צריכים לזוז.

אל תתנו לפוטנציאל שלו להתבזבז עוד עונה ועוד שנה.

בואו נעלה לשיחה קצרה וקלילה, נבין מה תוקע את הילד,

נראה אם יש בינינו קליק ונוודא שאני יכול לעזור לו לפרוץ מחסומים.